מה זה בעצם “הצבת גבולות” ביחסים?
הצבת גבולות אומרת שאני לא אתה ואתה לא אני, ויש בינינו גבול שאין לחצותו. הצבת גבולות אומרת “מתפקידי לשמור על עצמי, להן על הגבולות שלי” כדי שאתה לא תפגע בי (תכעיס אותי, תתסכל אותי, תעליב אותי וכו’).

חשוב לעשות הפרדה בין ”הצבת גבולות” לבין “הכוונה הורית” או “חינוך לערכים” וכיוצא באלו. הצבת גבולות אומרץ “עד כאן! לזה אני לא מוכנה”.

הצבת גבולות תומכת במערכת החוקים בבית. ההורים הם אלו שמחליטים מה מותר ומה אסור בבית, והצבת גבולות היא הדרך לעמוד מאחורי החוקים ולשמור עליהם.

למה חשוב להציב גבולות בהורות?
תפקידם הראשון של גבולות במשפחה הוא יצירת סדר ומערכת חוקים ברורה. כאשר הגבולות ברורים מצד אחד ואינם נוקשים יתר על המידה, הם יוצרים אצל ילדים תחושה של בטחון ורוגע.

תפקיד נוסף של גבולות במשפחה הם להגן ההורה שמציב את הגבול. הגנה משמעותה לא רק שלא יפגעו בי פיזית אלא גם הגנה רגשית/נפשית, שלא יכעיסו אותי, יתסכלו אותי, יעליבו אותי וכו’.

עוד תפקיד חשוב הוא ללמד אחרים להתיחס אלי בכבוד. כאשר אני לא מסכימה בשום אופן שידברו אלי לא יפה, ואני יודעת לאכוף זאת (עוד מעט נראה איך), אני מלמדת אחרים לכבד אותי מבלי שאצטרך לדרוש זאת באופן ישיר. להגיד “אני דורשת שתכבד אותי” לא באמת גורם לאחר לכבד אותי.

תפקיד נוסף הוא ללמד ילדים איך להציב גבולות לעצמם, ולא בדרך כוחנית. הורים שמציבים גבולות בצורה נכונה מהווים מודל חיובי לילדיהם ומלמדים אותם לנהל את יחסיהם עם אחרים בצורה בריאה.

תפקיד נוסף זה לגרום לאווירה טובה בבית. בית עם גבולות ברורים הוא בית שנעים לגדול בו ובית שמרגיש בטוח.

איך מציבים גבולות במשפחה?

רגע לפני ה”פטנט” – חשוב להבין שעל מנת להציב גבולות בצורה יעילה צריך לגייס הרבה סמכות, נחישות והתמדה. אם אתם לא בטוחים שתעמדו בגבול או שאתם בעצם מרחמים על הילדים ולא רוצים “להקשות” או שאתם מפחדים מהתגובה של הילדים – אל תנסו להציב גבולות. תעבדו קודם על הקושי שלכם, דברו עם איש מקצוע או חברה טובה והכינו את עצמכם כראוי לתהליך.

הצבת גבול מורכבת משני חלקים: הודעה ופעולה. אנחנו מודיעים פעם אחת בלבד מה אנחנו דורשים או מתכוונים לעשות ולאחר מכן נוקטים פעולה.

דוגמאות:
במקום לנדנד לילדים שוב ושוב לזרוק את הבגדים המלוכלכים שלהם לסל הכביסה, אני מודיעה: “מהיום אני מכבסת רק בגדים שנמצאים בסל הכביסה”. מאותו רגע – אף מילה נוספת. ואני מתחילה לפעול כפי שהודעתי. כעבור יום, יומיים, שלושה הילדים יתחילו לחפש את החולצה האהובה עליהם, את הגרביים האהובות וכו’. בשלב זה חשוב להימנע מהרצאת ה”אמרתי לכם….” “זה מה שוקרה כש….”. אפשר להביע אמפתיה ל”מצוקה” של הילד, אפשר להיות נורא נחמדים אבל לא להציל אותו, לא לפתור לו את הבעיה (בוא אכבס לך מהר ואייבש לך את חולצת הספורט כדי שהמורה לא תכעס עליך).

זכרו: ילדים לא חייבים לסבול על מנת ללמוד אבל גם לא נורא אם יחוו קושי. לפעמים הדרך להתבגרות וללקיחת אחריות צריכה לעבור דרך קושי מסויים.

דוגמא נוספת: “מהיום אוכלים רק ליד שולחן האוכל. מי שקם מהכיסא מודיעה בזאת על סיום הארוחה שלו”. כאן ההורה צריך להתגבר על הרצון שלו שהילד יאכל. כאשר ילדים יודעים שהאכילה שלהם יותר חשובה להורה מאשר להם, הם משתמשים בזה. האחריות של ההורה היא לספק ולהגיש אוכל בריא ומאוזן ולהתאימו לטעמם של הילדים במידת ההיגיון. האחריות של הילדים היא לאכול אותו. אז אם, לאחר ההודעה, ילד קם ומתחיל להסתובב, עם או בלי אוכל ביד – ההורה מוריד את הצלחת שלו מהשולחן ובזה הסתיימה הארוחה של הילד.

זכרו: לעתים הצבת גבולות מהווה “הרעה בתנאים” אליהם הילדים מורגלים. מצב זה עלול לגרור מחאה קולנית במשך תקופה מסויימת. כאשר הילדים ידעו בוודאות שאתם לא מתכוונים להישבר ולחזור לתנאים הקודמים, הם יתרגלו ויקבלו בברכה את התנאים החדשים.


קרא עוד

במסגרת עבודתי אני נתקלת לא פעם בהורים מודאגים שאומרים לי “הילדה לא אוכלת כלום”. בירור בסוגייה בדרך כלל מגלה מספר עובדות מעניינות:

  • לילדה הספציפית הזו יש נטיה לעשות להוריה מאבקי כוח.
  • ישנה התעסקות יתר סביב נושא האוכל בצורה של נדנוד, שידול, ניסיון שוחד וכד’, וההורים יותק מושקעים (מתעניינים) בארוחתה של הילדה מאשר הילדה עצמה.
  • לעתים יש בבית הרבה ממתקים וחטיפים, למרות שההורים מתלוננים ש”היא אוכלת רק שטויות”, “אם לא חטיפים, היא לא תאכל כלום”, וכד’.

אז מה בעצם קורה פה? ישנם מספר תחומים בהם הורים לא יכולים לשלוט בילדיהם, לא משנה כמה הם מתאמצים. למשל: אוכל, שתיה, עשיית צרכים, ולימודים.

בתחומים אלו, אם הילד לא רוצה – זה לא יקרה, או שזה יקרה בתנאים שלו. לכן הפתרון הוא לא להמשיך ולחפש דרכים יצירתיות “לשכנע” אותו (פרסים, עונשים וכד’), ולהיכנס יותר ויותר עמוק למאבק הכוח.

הפתרון נמצא בדיוק בכיוון ההפוך: לזהות שיש כאן מאבק כוח, לצאת ממנו לחלוטין (חשוב שלא ישארו שאריות של שידולים), והודעה לילד שאתם סומכים עליו, מעבירים לו את האחריות ומעכשיו לא תבקשו או תעירו לו יותר בנושא. על התחומים האחרים נדבר במקומות אחרים, עכשיו נתמקד בנושא האוכל.

אז יחד עם ההחלטה הנחושה להפסיק לנדנד, מגיעה גם הצבת גבולות (או “תוצאות הגיוניות”) וזה נראה ונשמע כך: “בתי היקרה, ארוחת הערב מוגשת עכשיו, ואת מוזמנת לשבת איתנו”. מאותו רגע – אף מילה נוספת. המשפחה אוכלת, מדברת ונהנת מהזמן המשפחתי הזה. אם הילדה הסרבנית הצטרפה, מחייכים אליה ואומרים לה שאתם שמחים שהיא הצטרפה. אם לא – בתום הארוחה מפנים את השולחן, ובזה הסתיימה הארוחה. בשלב זה, גם אם היא מבקשת, לא מכינים לה צלחת או כל דבר אחר. מודיעים לה שהארוחה הסתיימה (אין צורך להוסיף “אם היית באה בזמן, לא היית עכשיו רעבה וכד’”). בשלב זה היא גם לא מקבלת חטיפים וממתקים. היא יכולה להישאר רעבה, או לקחת לעצמה קערת קורנפלייקס. חשוב שהפתרון לא יהיה כרוך בטירחה של אחד ההורים.

כמו במקרים אחרים, גם כאן יכול להיות שהילדה תסבול קצת לפני שתחליט לקחת אחריות. אבל היחסים בינכם לבין הילדה יהיו הרבה יותר בריאים ונעימים כאשר הם יהיו נקיים ממאבק הכוח.


קרא עוד

ככה נראה הבוקר בהרבה בתים: אמא ו/או אבא עסוקים בלארגן את עצמם, להכין סנדוויצ’ים לילדים, להעיר שוב ושוב את מי שקשה לו להתעורר, להלביש את מי שזקוק לעזרה, לזרז את מי שחולם, ולפתור בעיות קרדינליות בזמן אמת (אמא, אני לא מוצאת את ספר החשבון שלי…, לא הכנתי שיעורים בתנ”ך, המורה תהרוג אותי…) וכד’. בבית כזה ההורה הוא הציר המרכזי שהכל עובר דרכו, כל הבעיות, כל המטלות כל האחריות! ובבית כזה לרוב כולם יוצאים מהבית ומגיעים למחוז חפצם כאשר הם עצבניים ועייפים.

החדשות הטובות הן שאפשר אחרת. אותו בית יכול להתנהל בצורה יעילה ונכונה מבחינה חינוכית, ולכן גם רגועה יותר. איך? המשיכו לקרוא.
כאשר אנו מאפשרים לילדים ללמוד מהתוצאות של התנהגותם, כאשר מעבירים את האחריות על העניינים שלהם לידיהם הבלעדיות, אנו גם מביעים אמון ביכולת שלהם לקחת אחריות, גם מאמנים אותם לחיים בוגרים וגם מורידים מעצמינו שירותים מיותרים.

להלן מספר דוגמאות שכיחות (כולן נוסו בהצלחה בביתי או בבתים אחרים):

  • כאשר ילדים אחראים על סידור המערכת שלהם הם לומדים לבצע את המטלה בקפידה, וזאת לאחר שמספר פעמים שכחו בבית ספר או מחברת וקיבלו גערה מהמורה.
  • כאשר אנו מסירים את האחריות שלנו מהכנת שיעורי הבית של הילדים, הם לומדים בהדרגה שכדאי להם לקחת את האחריות שהסרנו מעלינו, אחרת הם מתחילים להרגיש את התוצאות של אי הכנת שיעורים: הערה של המורה, צורך להשלים שיעורים, ואי הבנה לגבי הדיון בכיתה. כמובן שאנו יכולים להמשיך ולהתעניין במה שקורה בבית הספר, לשאול על שיעורים ומבחנים ולהציע עזרה, אבל האחריות נשארת אצל הילד.
  • כאשר אנו קונים לילד שעון מעורר ומודיעים לו שממחר הוא אחראי על ההשקמה של עצמו, הוא לומד שאין ברירה אלא לקום בזמן ולהתארגן, אחרת הוא יאחר לבית הספר (וישא בתוצאות של איחורו) או יפספס את ההסעה לבית הספר. גם אם הילד “ינצל” את הסידור החדש וישאר בבית יום או יומיים, בסופו של דבר הוא יבין לבד שכדאי לו להגיע להסעה שלו בזמן אחרת הוא יצטרך להשלים המון שיעורים, ויפסיד את חיי החברה ממנה רוב הילדים נהנים.
  • כאשר תולים עך המקרר טבלה ובה כל ילד יכול לרשום ערב קודם איזה סנדוויץ’ הוא מזמין למחרת, וכאשר ידוע מראש שמי שלא רושם מקבל את מה שההורה מחליט להכין, נכסכים כל הויכוחים והבכיות בקשר לסנדוויצ’ים.

כל כך הרבה קשיים בין הורים וילדים נובעים מהרצון שלנו, ההורים, למנוע עוגמת נפש מהילדים שלנו. אך בשם הרצון הזה אנו לוקחים עלינו תפקידים ומטלות שלא שייכות לנו, אלא לילדים. כאשר אנו מאפשרים להם להתנסות בעצמם, ללא התערבות שלנו, בתוצאות התנהגותם, אנו נותנים להם את המתנה הגדולה והחשובה ביותר שנוכל; את ההזדמנות לגדול!


קרא עוד