אחד הכלים היעילים ביותר בהורות הוא כלי “התוצאות”, המתחלק לשני סוגים: תוצאות טבעיות ותוצאות הגיוניות. ככלל תוצאות טבעיות והגיוניות הן התשובה השפויה לעונשים, איומים, נדנודים (של ההורים), ל”אמרתי לך אלף פעם….”, וכד’.

רוב ההורים המשתמשים בעונשים ואיומים יודעים ומודים שהעונשים והאיומים לא באמת עוזרים. גם אם הם, במקרה ה”טוב”, עוזרים להשתלט על המצב באופן מיידי, לטווח הבינוני והרחוק הם רק מטפחים ילדים כועסים שעושים מאבקי כוח, ורק מעכירים את מערכת היחסים בין ההורים לילדים. ילד לא באמת יושב בעונש וחושב לעצמו “כדאי לי להיות ילד טוב”, יותר סביר שהוא חושב לעצמו “איזה אמא/אבא מעצבנים (או מילה יותר חריפה), אני כבר אראה להם” או “בפעם הבאה לא יתפסו אותי”.

עונשים רק מלמדים ילדים להיות כוחניים ולא לשתף פעולה. הם גם מראים לילדים עד כמה אנחנו, ההורים, חסרי אונים.

אז מה עושים במקום להעניש, לאיים ולניות תקליט שבור?

תוצאות טבעיות: כשמן כן הן, תוצאות טבעיות של מעשיו, התנהגותו ובחירותיו של הילד, מבלי שאנו נתערב כלל. למשל, אם הילד שוכח באופן קבוע את הסנדוויץ’ שלו בבית, ואנו לא רצים אחריו ומביאים לו את האוכל לבית הספר, מה שיקרה זה שהוא יצטרך למצוא פתרון לרעב שלו בבית הספר ויצטרך לגייס את היכולת שלו לזכור לקחת את הסנדוויץ בבוקר.

תוצאות טבעיות הן הדרך היעילה והמהירה ביותר ללמוד שיעור ישירות מהחיים אבל הן עובדות בתנאי שאנחנו לא מתערבים, לא מטיפים מוסר ולא אומרים “אתה רואה, זה מה שקורה כשאתה….”, או “אמרתי לך….. בפעם הבאה….”

תוצאות הגיוניות: הן התחליף המעשי לדיבורים, והן מבוססות על העקרון שמה שאנחנו עושים משפיע הרבה יותר מאשר מה שאנחנו אומרים. וכך זה עובד: בכל פעם שאתם תופסים את עצמכם אומרים משהו יותר מפעם אחת, סימן שצריך להפסיק לדבר ולעבור למעשים. תעצרו שניה ותשאלו את עצמכם, מה אני יכול/ה לעשות עכשיו במקום לנדנדר/לאיים/לצעוק/להעניש? למשל, אם נמאס לך לאסוף את הבגדים המלוכלכים של הילדים מהריצפה תודיעי להם שמהיום את מכבסת רק בגדים שנמצאים בסל כביסה. לא יעבור הרבה זמן עד שהילדים יזדקקו או יתגעגעו לבגד זה או אחר כשהוא נקי ומקופך בארון.

דוגמה נוספת: אם נמאס לך להתחנן שיבואו לאכול ארוחת ערב, תודיעי להם: “ארוחת הערב מוגשת בשעה שבע. לאחר מכן אני לא מגישה אוכל”. עם סיום הארוחה, גם אם את אוכלת לבד באותו יום, את מפנה את השולחן ומחזירה את האוכל למקרר, ללא מילה נוספת! התוצאה ההגיונית תהיה שמי שלא טרח להצטרף לארוחת הערב ילך לישון רעב, או (תלוי בגיל הילדים) יצטרך להכין לעצמו ארוחת ערב ולנקות אחרי עצמו את המטבח.

בשני המקרים חשוב ביותר לא לתפוס עמדה מחנכת / מטיפה / שמחה לעיד וכד’, אלא להיפך, אפשר ורצוי אפילו להיות אמפתיים כלפי רגשות הילד, גם אם הוא כועס עליכם. כך למשל, אם הילד ששכח את הסנדוויצ’ים בבית מספר שהיה רעב, אפשר להגיד “באמת לא נעים להיות רעבים בבית ספר ולבקש ביסים מחברים. אני גם לא אוהבת להיתקע בלי אוכל, כי כשאני רעבה אני עצבנית”. כאן חשובים מאד גם טון הדיבור והבעות הפנים, או הקולות שאנו משמיעים. אפשר להביע אמפתיה על ידי מבט מזדהה, גם בלי לומר מילה.

אם נזכור שהמטרה היא שילדים ילמדו מהתוצאות של התנהגותם, ולא שיסבלו, ואם נזכור שהמטרה היא שהם יקחו אחריות על מעשיהם, יהיה לנו קל יותר להפעיל את טכניקת התוצאות הטבעיות וההגיוניות.