אחד הדברים שהבדילו בין גישתו של אדלר וגישתו של פרויד לנפש האדם הוא ההנחה האדלריאנית שההתנהגות היא מטרתית ולא סיבתית. כלומר, הילד מתנהג בצורה מסויימת על מנת להשיג משהו (מטרה) ולא בגלל שקרה לו משהו (סיבה).

מה זה אומר בעצם, ומה הן מטרות ההנהגות הבסיסיות של ילדים?

מכיוון שמטרות העל של כולנו, לפי משנתו של אדלר, הן תחושת שייכות ותחושת ערך, כאשר ילד לא מרגיש שייך, לא מרגיש בעל ערך ולא מרגיש מספיק אהוב (לפי תפיסתו הסובייקטיבית! לא לפי מה שאנחנו מרגישים!), אז הוא מנסה להשיג את מטרותיו קודם כל על ידי התנהגות הדורשת תשומת לב. אם הוא לא מצליח להשיג את מטרותיו הוא עובר להתנהגות יותר כוחנית ומנסה להשיג תחושת כוח על ידי מאבקי כוח. אם גם זה לא מצליח לו, בדרך כלל כאשר יש הורה אחד לפחות מאד חזק ושולט שמנסה להכניע את הילד, הוא עובד למטרת התנהגות של נקמה. בשלב זה הוא מרגיש פגוע ומנסה לפגוע בחזרה. ויש ילדים שלא מצליחים להשיג את מטרות העל שלהם, והם פשוט מתייאשים ומאבדים את האמון ביכולתם.