ישנם שבעה מצבים שונים שבהם יתכן ויתרחשו “התקפי זעם”. רוב ההתקפים מתרחשים כשהילד רעב, עייף, חולה, בעל רגישות יתר (לביגוד, לשינויים פתאומיים וכד’), בודק אותך, מרגיש חסר כוח או מתוסכל.

ארבעת המצבים הראשונים קשורים לסיפוק צרכים גופניים של ילדך. במצבים אלו הילד נמצא כאילו מחוץ לשליטתו. בשלושת המצבים האחרונים (בחינה, תחושת חוסר כוח ותסכול) העוצמות חזקות פחות והילד נראה כאילו הוא יותר בשליטה על התנהגותו. שלושת המצבים האחרונים דורשים הבחנה דקה יותר כדי לקבוע כיצד להגיב להתקף הזעם.

אחת מהמלכודות בהתמודדות עם התקפי זעם היא שהם מתעמתים עם הצורך שלנו לשלוט במצב. כתוצאה מכך אנו רוצים להשתלט על המצב בהקדם האפשרי במקום לברר מדוע הילד מתנהג כפי שהוא מתנהג, ולספק לו את הצרכים שלו. רובנו גדלנו עם הגישה שילד שמתנהג רע הוא ילד רע. אנו נוטים להגיב כאילו שהילד שלנו הוא ילד רע במקום להבין שהתנהגותו הבלתי הולמת היא בסך הכל ניסיון לשדר אלינו דבר מה. זהו תפקידנו להבין מה הדבר ולהגיב בהתאם.
להלן כמה “אל תעשה” בהתמודדות עם התקפי זעם:
-    אל תגבר על הילד (אל תחזיק אותו בכוח, אל תעניש אותו או תאיים עליו).
-    אל תלעג לו, אל תתווכח איתו ואל תכנס איתו לדיון כל עוד הוא בהתקף.
-    אל תתמודד עם התקף הזעם במקום ציבורי. הרצון להימנע ממבוכה מוסיף למתח במצב הנתון. אפשר לקחת אותו למקום פרטי – כגון שירותים. לעתים מנהלי חנויות יכולים לעזור. הסבר למנהל את המצב ובקש ממנו, שלא בנוכחות הילד, לבקש מהילד בצורה נעימה להימנע מלהפריע ללקוחות האחרים.

אחת ההצעות בטבלה למטה היא לעזוב את החדר כשהילד נתקף בהתקף זעם. אם הילד מתחיל להשתולל ונהיה היסטרי כשאתה עוזב את החדר, ואתה מתנגד בחריפות לשיטה זו, נסה את אחת ההצעות האחרות.

חשוב שתדע, שאם נהגת להיכנע לילדך, יתכן והמצב צריך להחמיר לפני שיוטב. יתכן גם שיידרש זמן, ניסיונות חוזרים, נחישות ועקביות (!!) לפני שהילד יבין שאתה לא תמשיך להיכנע.

חשוב שתלמד את האותות של ילדך כדי שתוכל להיות יעיל במצבים של התקפי זעם. לדוגמא, אם תנסה לנהל משא ומתן עם ילד רעב, עייף, חולה או רגיש יתר על המידה, אתה תלחם מלחמה אבודה. אם תנסה לנהל משא ומתן עם ילד שבוחן אותך, יתכן שתגרום לו לא לכבד אותך משום שאולי הוא יבקש ממך לוותר על גבול שהצבת. לעומת זאת, משא ומתן עם ילדים שמרגישים חסרי כוח, נשלטים או מתוסכלים יכול להצליח מאד. פנה לטבלה הבאה כדי לקבוע מה לעשות עם צורות שונות של התקפי זעם

גורם

מה לעשות

דוגמא

עייפות

· דאג לצורך של הילד

· הפחת למינימום דיבורים שעלולים להוביל לעימות

· חבק או נדנד את הילד

קח את ילדך למיטה או למקום שקט לנוח בהקדם האפשרי.

רעב

· דאג לצורך של הילד

· הפחת למינימום דיבורים שעלולים להוביל לעימות

תן לילדך משהו לאכול בהקדם האפשרי, גם אם זה לא זמן ארוחה.

מחלה

· דאג לצורך של הילד

· הפחת למינימום דיבורים שעלולים להוביל לעימות

· חבק או נדנד את הילד

תן לילך עזרה רפואית כשצריך.

רגישות יתר (למשל לבגדים, אוכל, שינויים פתאומיים)

· הסר את הגורם לרגישות בהקדם האפשרי

· הפחת למינימום דיבורים שעלולים להוביל לעימות

· אם הנעל של ילדתך לוחצת, שחררי אותה במהירות. אם זה בגד, הסירי אותו. לעתים ילדים אלו רגישים לכל דבר שמגרד, כמו בדים מסוימים או תויות של ביגוד.

· אם ילדך רגיש לשינויים פתאומיים, תני לו אזהרה מוקדמת או אפשרות בחירה. “גיל, אנחנו נצא בעוד 10 דקות”.

בחינה

· אל תכנע

· הבא את הילד ל”מקום שקט”

· עזוב את החדר

· עשה את הבלתי צפוי

· כאשר אתם מציבים גבולות חד משמעיים וילדך בוחן אותם.

· ניתן לזהות סוג זה של התקף זעם משום שאתם מרגישים מתומרנים.

תחושת חוסר כוח

· סרב לנהל משא ומתן עד שהילד נרגע ומתנהג בכבוד

· הכר בכעס

· נהל משא ומתן של שני מנצחים

· ערוך סיעור מוחות לפתרונות

· תן לילד תחושה של כוח

· אם אי אפשר לנהל משא ומתן, פנטז יחד עם הילד לגבי רצונותיו הבלתי מושגים

· “כשתרגע, אהיה מוכנה לדבר איתך על זה” או “השתמש בבקשה בקול של משא ומתן”

· “אני מבינה שאתה כועס”

· “אני רוצה שאתה תנצח וגם אני רוצה לנצח. מה נוכל לעשות כדי ששנינו ננצח?”

· כתבו יחד על דף את כל הפתרונות האפשריים.

· שאלי את עצמך, “כיצד אוכל לתת לילדי יותר כוח הולם כרגע”

· “כן, גם אני רוצה גלידה. שני כדורים עם שוקולד חם, אגוזים, קצפת ודובדבן למעלה. מה אתה היית רוצה?”

תסכול (הילד מרגיש שהמשימה שהוא עומד מולה גדולה מדי)

· בדוק את ציפיותך האם הן גבוהות מדי?

· חלק את המשימה לצעדים ברי השגה

· ודא שהילד יודע כיצד למלא אחר ההוראות

· אם לילדך יש קושי לשבת להכין שיעורים, חלק את זה לקטעים של 10 דקות הכנת שיעורים וחמש דקות של משחק. עשה זאת עד שהמשימה הושלמה. שימוש בטיימר (מודד זמן) לכל קטע יכול להקל על התהליך.




גורם

מה לעשות

דוגמא

עייפות

· דאג לצורך של הילד

· הפחת למינימום דיבורים שעלולים להוביל לעימות

· חבק או נדנד את הילד

קח את ילדך למיטה או למקום שקט לנוח בהקדם האפשרי.

רעב

· דאג לצורך של הילד

· הפחת למינימום דיבורים שעלולים להוביל לעימות

תן לילדך משהו לאכול בהקדם האפשרי, גם אם זה לא זמן ארוחה.

מחלה

· דאג לצורך של הילד

· הפחת למינימום דיבורים שעלולים להוביל לעימות

· חבק או נדנד את הילד

תן לילך עזרה רפואית כשצריך.

רגישות יתר (למשל לבגדים, אוכל, שינויים פתאומיים)

· הסר את הגורם לרגישות בהקדם האפשרי

· הפחת למינימום דיבורים שעלולים להוביל לעימות

· אם הנעל של ילדתך לוחצת, שחררי אותה במהירות. אם זה בגד, הסירי אותו. לעתים ילדים אלו רגישים לכל דבר שמגרד, כמו בדים מסוימים או תויות של ביגוד.

· אם ילדך רגיש לשינויים פתאומיים, תני לו אזהרה מוקדמת או אפשרות בחירה. “גיל, אנחנו נצא בעוד 10 דקות”.

בחינה

· אל תכנע

· הבא את הילד ל”מקום שקט”

· עזוב את החדר

· עשה את הבלתי צפוי

· כאשר אתם מציבים גבולות חד משמעיים וילדך בוחן אותם.

· ניתן לזהות סוג זה של התקף זעם משום שאתם מרגישים מתומרנים.

תחושת חוסר כוח

· סרב לנהל משא ומתן עד שהילד נרגע ומתנהג בכבוד

· הכר בכעס

· נהל משא ומתן של שני מנצחים

· ערוך סיעור מוחות לפתרונות

· תן לילד תחושה של כוח

· אם אי אפשר לנהל משא ומתן, פנטז יחד עם הילד לגבי רצונותיו הבלתי מושגים

· “כשתרגע, אהיה מוכנה לדבר איתך על זה” או “השתמש בבקשה בקול של משא ומתן”

· “אני מבינה שאתה כועס”

· “אני רוצה שאתה תנצח וגם אני רוצה לנצח. מה נוכל לעשות כדי ששנינו ננצח?”

· כתבו יחד על דף את כל הפתרונות האפשריים.

· שאלי את עצמך, “כיצד אוכל לתת לילדי יותר כוח הולם כרגע”

· “כן, גם אני רוצה גלידה. שני כדורים עם שוקולד חם, אגוזים, קצפת ודובדבן למעלה. מה אתה היית רוצה?”

תסכול (הילד מרגיש שהמשימה שהוא עומד מולה גדולה מדי)

· בדוק את ציפיותך האם הן גבוהות מדי?

· חלק את המשימה לצעדים ברי השגה

· ודא שהילד יודע כיצד למלא אחר ההוראות

· אם לילדך יש קושי לשבת להכין שיעורים, חלק את זה לקטעים של 10 דקות הכנת שיעורים וחמש דקות של משחק. עשה זאת עד שהמשימה הושלמה. שימוש בטיימר (מודד זמן) לכל קטע יכול להקל על התהליך.


קרא עוד

מה זה בעצם “הצבת גבולות” ביחסים?
הצבת גבולות אומרת שאני לא אתה ואתה לא אני, ויש בינינו גבול שאין לחצותו. הצבת גבולות אומרת “מתפקידי לשמור על עצמי, להן על הגבולות שלי” כדי שאתה לא תפגע בי (תכעיס אותי, תתסכל אותי, תעליב אותי וכו’).

חשוב לעשות הפרדה בין ”הצבת גבולות” לבין “הכוונה הורית” או “חינוך לערכים” וכיוצא באלו. הצבת גבולות אומרץ “עד כאן! לזה אני לא מוכנה”.

הצבת גבולות תומכת במערכת החוקים בבית. ההורים הם אלו שמחליטים מה מותר ומה אסור בבית, והצבת גבולות היא הדרך לעמוד מאחורי החוקים ולשמור עליהם.

למה חשוב להציב גבולות בהורות?
תפקידם הראשון של גבולות במשפחה הוא יצירת סדר ומערכת חוקים ברורה. כאשר הגבולות ברורים מצד אחד ואינם נוקשים יתר על המידה, הם יוצרים אצל ילדים תחושה של בטחון ורוגע.

תפקיד נוסף של גבולות במשפחה הם להגן ההורה שמציב את הגבול. הגנה משמעותה לא רק שלא יפגעו בי פיזית אלא גם הגנה רגשית/נפשית, שלא יכעיסו אותי, יתסכלו אותי, יעליבו אותי וכו’.

עוד תפקיד חשוב הוא ללמד אחרים להתיחס אלי בכבוד. כאשר אני לא מסכימה בשום אופן שידברו אלי לא יפה, ואני יודעת לאכוף זאת (עוד מעט נראה איך), אני מלמדת אחרים לכבד אותי מבלי שאצטרך לדרוש זאת באופן ישיר. להגיד “אני דורשת שתכבד אותי” לא באמת גורם לאחר לכבד אותי.

תפקיד נוסף הוא ללמד ילדים איך להציב גבולות לעצמם, ולא בדרך כוחנית. הורים שמציבים גבולות בצורה נכונה מהווים מודל חיובי לילדיהם ומלמדים אותם לנהל את יחסיהם עם אחרים בצורה בריאה.

תפקיד נוסף זה לגרום לאווירה טובה בבית. בית עם גבולות ברורים הוא בית שנעים לגדול בו ובית שמרגיש בטוח.

איך מציבים גבולות במשפחה?

רגע לפני ה”פטנט” – חשוב להבין שעל מנת להציב גבולות בצורה יעילה צריך לגייס הרבה סמכות, נחישות והתמדה. אם אתם לא בטוחים שתעמדו בגבול או שאתם בעצם מרחמים על הילדים ולא רוצים “להקשות” או שאתם מפחדים מהתגובה של הילדים – אל תנסו להציב גבולות. תעבדו קודם על הקושי שלכם, דברו עם איש מקצוע או חברה טובה והכינו את עצמכם כראוי לתהליך.

הצבת גבול מורכבת משני חלקים: הודעה ופעולה. אנחנו מודיעים פעם אחת בלבד מה אנחנו דורשים או מתכוונים לעשות ולאחר מכן נוקטים פעולה.

דוגמאות:
במקום לנדנד לילדים שוב ושוב לזרוק את הבגדים המלוכלכים שלהם לסל הכביסה, אני מודיעה: “מהיום אני מכבסת רק בגדים שנמצאים בסל הכביסה”. מאותו רגע – אף מילה נוספת. ואני מתחילה לפעול כפי שהודעתי. כעבור יום, יומיים, שלושה הילדים יתחילו לחפש את החולצה האהובה עליהם, את הגרביים האהובות וכו’. בשלב זה חשוב להימנע מהרצאת ה”אמרתי לכם….” “זה מה שוקרה כש….”. אפשר להביע אמפתיה ל”מצוקה” של הילד, אפשר להיות נורא נחמדים אבל לא להציל אותו, לא לפתור לו את הבעיה (בוא אכבס לך מהר ואייבש לך את חולצת הספורט כדי שהמורה לא תכעס עליך).

זכרו: ילדים לא חייבים לסבול על מנת ללמוד אבל גם לא נורא אם יחוו קושי. לפעמים הדרך להתבגרות וללקיחת אחריות צריכה לעבור דרך קושי מסויים.

דוגמא נוספת: “מהיום אוכלים רק ליד שולחן האוכל. מי שקם מהכיסא מודיעה בזאת על סיום הארוחה שלו”. כאן ההורה צריך להתגבר על הרצון שלו שהילד יאכל. כאשר ילדים יודעים שהאכילה שלהם יותר חשובה להורה מאשר להם, הם משתמשים בזה. האחריות של ההורה היא לספק ולהגיש אוכל בריא ומאוזן ולהתאימו לטעמם של הילדים במידת ההיגיון. האחריות של הילדים היא לאכול אותו. אז אם, לאחר ההודעה, ילד קם ומתחיל להסתובב, עם או בלי אוכל ביד – ההורה מוריד את הצלחת שלו מהשולחן ובזה הסתיימה הארוחה של הילד.

זכרו: לעתים הצבת גבולות מהווה “הרעה בתנאים” אליהם הילדים מורגלים. מצב זה עלול לגרור מחאה קולנית במשך תקופה מסויימת. כאשר הילדים ידעו בוודאות שאתם לא מתכוונים להישבר ולחזור לתנאים הקודמים, הם יתרגלו ויקבלו בברכה את התנאים החדשים.


קרא עוד

ככה נראה הבוקר בהרבה בתים: אמא ו/או אבא עסוקים בלארגן את עצמם, להכין סנדוויצ’ים לילדים, להעיר שוב ושוב את מי שקשה לו להתעורר, להלביש את מי שזקוק לעזרה, לזרז את מי שחולם, ולפתור בעיות קרדינליות בזמן אמת (אמא, אני לא מוצאת את ספר החשבון שלי…, לא הכנתי שיעורים בתנ”ך, המורה תהרוג אותי…) וכד’. בבית כזה ההורה הוא הציר המרכזי שהכל עובר דרכו, כל הבעיות, כל המטלות כל האחריות! ובבית כזה לרוב כולם יוצאים מהבית ומגיעים למחוז חפצם כאשר הם עצבניים ועייפים.

החדשות הטובות הן שאפשר אחרת. אותו בית יכול להתנהל בצורה יעילה ונכונה מבחינה חינוכית, ולכן גם רגועה יותר. איך? המשיכו לקרוא.
כאשר אנו מאפשרים לילדים ללמוד מהתוצאות של התנהגותם, כאשר מעבירים את האחריות על העניינים שלהם לידיהם הבלעדיות, אנו גם מביעים אמון ביכולת שלהם לקחת אחריות, גם מאמנים אותם לחיים בוגרים וגם מורידים מעצמינו שירותים מיותרים.

להלן מספר דוגמאות שכיחות (כולן נוסו בהצלחה בביתי או בבתים אחרים):

  • כאשר ילדים אחראים על סידור המערכת שלהם הם לומדים לבצע את המטלה בקפידה, וזאת לאחר שמספר פעמים שכחו בבית ספר או מחברת וקיבלו גערה מהמורה.
  • כאשר אנו מסירים את האחריות שלנו מהכנת שיעורי הבית של הילדים, הם לומדים בהדרגה שכדאי להם לקחת את האחריות שהסרנו מעלינו, אחרת הם מתחילים להרגיש את התוצאות של אי הכנת שיעורים: הערה של המורה, צורך להשלים שיעורים, ואי הבנה לגבי הדיון בכיתה. כמובן שאנו יכולים להמשיך ולהתעניין במה שקורה בבית הספר, לשאול על שיעורים ומבחנים ולהציע עזרה, אבל האחריות נשארת אצל הילד.
  • כאשר אנו קונים לילד שעון מעורר ומודיעים לו שממחר הוא אחראי על ההשקמה של עצמו, הוא לומד שאין ברירה אלא לקום בזמן ולהתארגן, אחרת הוא יאחר לבית הספר (וישא בתוצאות של איחורו) או יפספס את ההסעה לבית הספר. גם אם הילד “ינצל” את הסידור החדש וישאר בבית יום או יומיים, בסופו של דבר הוא יבין לבד שכדאי לו להגיע להסעה שלו בזמן אחרת הוא יצטרך להשלים המון שיעורים, ויפסיד את חיי החברה ממנה רוב הילדים נהנים.
  • כאשר תולים עך המקרר טבלה ובה כל ילד יכול לרשום ערב קודם איזה סנדוויץ’ הוא מזמין למחרת, וכאשר ידוע מראש שמי שלא רושם מקבל את מה שההורה מחליט להכין, נכסכים כל הויכוחים והבכיות בקשר לסנדוויצ’ים.

כל כך הרבה קשיים בין הורים וילדים נובעים מהרצון שלנו, ההורים, למנוע עוגמת נפש מהילדים שלנו. אך בשם הרצון הזה אנו לוקחים עלינו תפקידים ומטלות שלא שייכות לנו, אלא לילדים. כאשר אנו מאפשרים להם להתנסות בעצמם, ללא התערבות שלנו, בתוצאות התנהגותם, אנו נותנים להם את המתנה הגדולה והחשובה ביותר שנוכל; את ההזדמנות לגדול!


קרא עוד