נקראתי לעזור למשפחה עם ילד בכיתה א עם התפרצויות זעם קשות. הילד כבר אובחן כסובל מבעיות קשב וריכוז והחל טיפול תרופתי. הפסיכיאטר המטפל הציע להורים לפנות ליועצת משםחתית על מנת לקבל עזרה בהתנהלות בבית, מתוך מטרה לנסות ולאבחן האם התפרצויות הזעם של הילד נובעות מתופעות לוואי של התרופות, מהפרעות הקשב שלו או מהיחס של ההורים אליו.

למרות שאינני מומחית להפרעות קשב, הגעתי לבית המשפחה לצפייה ושיחה עם ההורים והילד. בבית פגשתי זוג הורים עם 2 ילדים בוגרים ובן הזקונים “הבעייתי”. לאחר צפייה של מספר שעות ושיחה מקיפה התבהרה התמונה:

האם היתה מאד קשוחה ושולטת, ומכיוון שסבלה בעצמה מדיכאון, היה לה קשה להביע את הצד הרך והסבלני שלה. כתוצאה מכך היא היתה לכודה במעגלים רבים של קונפליקטים עם הילד שייצרו משני הצדדים הרבה מאד תסכול וכעס ומעט מאד הבעת אהבה והערכה אחד לשני. רוב המתח היה סביב שיעורי הבית ונמשך כמעט לאורך כל שעות אחר הצהריים והערב.

בשלב ההכוונה הצעתי להורים מספר צעדים מתקנים:

1. בשלב ראשון הצעתי להפסיק לחלוטין את ההתערבות בנושא שיעורי הבית. הצעתי לומר לילד שההורים עומדים לרשותו אם הוא זקוק לעזרה אבל שמהיום הם סומכים עליו שידע להתארגן לבד ולהכין את שיעורי הבית. במקביל הצעתי ליידע את המורה בתהליך.

2. הצעתי לאם להפגין שמחה בכל פעם שהילד נכנס לחדר, לחבק ולנשק אותו בכל הזדמנות, ולהרעיף עליו דיבור מעודד, מחזק, מפרגן, מעריך ואוהב. במילים אחרות לשקם את הקשר עם הילד, ולחזק את הדימוי העצמי שלו.

3. מכיוון שמדובר בבן זקונים, הצעתי להורים לחשוב על דרכים לגרום לילד להרגיש חזק ובעל ערך, כדי שלא יצטרך להשיג את תחושת הכוח שלו בצורה של מאבקי כוח. למשל להיות שותף של האב לקניות, החל מהכנת רשימת קניות ועד לקניות עצמן בסופר כאשר הילד מקבל חלק מהרשימה ומבצע את הקניות בעצמו.

4. לימדתי את ההורים (במיוחד את האם) להציע 2 אפשרויות בחירה במקום להנחית פקודות, לכבד את העובדה שהילד באמצע תכנית טלוויזיה ולהודיע לו שהגיע הזמן להתקלח כאשר הוא יסיים את התכנית (במקום “עכשיו!!!”).

5. לימדתי את ההורים להגיד משהו רק פעם אחת ואז לנקוט בפעולה. למשל אם הגיע הזמן ללכת להתקלח – יש להגיד זאת פעם אחת ואז לגשת ולכבות את הטלוויזיה, וללוות את הילד (בעדינות תקיפה, אפשר ללא מילים) למקלחת.

התוצאה: לאחר כחודש ביקרתי שוב בבית המשפחה ולשמחתי גיליתי שההורים יישמו בהצלחה את רוב המלצותי. בנוסף, האם החלה לקבל טיפול תרופתי בדיכאון של עצמה. ההורים דיווחו שלא היו בכלל התפרצויות זעם בחודש האחרון ושהילד והאם התקרבו בצורה משמעותית.

עדיין היו מאבקי כוח כאשר היה צורך לעבור משלב אחד לאחר (כמו מצפייה בטלוויזיה למקלחת) אבל ההורים גילו יצירתיות ולמדו לעזור לילד לעשות את המעבר, אמנם לא בלי מאמץ, אבל ללא עצבים מיותרים וביתר יעילות.

בשלב זה ניתן היה להתבונן בילד ולומר בוודאות איזה חלק בהתנהגות שלו נבע מתגובות ההורים ואיזה חלק שייך להפרעות הקשב ולתרופות שהוא מקבל. בשלב זה הצעתי להורים להיפגש עם יועצת מומחית להפרעות קשב וריכוז על מנת להמשיך את תהליך הלמידה והשינוי.

מה זה בעצם “הצבת גבולות” ביחסים?
הצבת גבולות אומרת שאני לא אתה ואתה לא אני, ויש בינינו גבול שאין לחצותו. הצבת גבולות אומרת “מתפקידי לשמור על עצמי, להן על הגבולות שלי” כדי שאתה לא תפגע בי (תכעיס אותי, תתסכל אותי, תעליב אותי וכו’).

חשוב לעשות הפרדה בין “הצבת גבולות” לבין “הכוונה הורית” או “חינוך לערכים” וכיוצא באלו. הצבת גבולות אומרץ “עד כאן! לזה אני לא מוכנה”.

הצבת גבולות תומכת במערכת החוקים בבית. ההורים הם אלו שמחליטים מה מותר ומה אסור בבית, והצבת גבולות היא הדרך לעמוד מאחורי החוקים ולשמור עליהם.

למה חשוב להציב גבולות בהורות?
תפקידם הראשון של גבולות במשפחה הוא יצירת סדר ומערכת חוקים ברורה. כאשר הגבולות ברורים מצד אחד ואינם נוקשים יתר על המידה, הם יוצרים אצל ילדים תחושה של בטחון ורוגע.

תפקיד נוסף של גבולות במשפחה הם להגן ההורה שמציב את הגבול. הגנה משמעותה לא רק שלא יפגעו בי פיזית אלא גם הגנה רגשית/נפשית, שלא יכעיסו אותי, יתסכלו אותי, יעליבו אותי וכו’.

עוד תפקיד חשוב הוא ללמד אחרים להתיחס אלי בכבוד. כאשר אני לא מסכימה בשום אופן שידברו אלי לא יפה, ואני יודעת לאכוף זאת (עוד מעט נראה איך), אני מלמדת אחרים לכבד אותי מבלי שאצטרך לדרוש זאת באופן ישיר. להגיד “אני דורשת שתכבד אותי” לא באמת גורם לאחר לכבד אותי.

תפקיד נוסף הוא ללמד ילדים איך להציב גבולות לעצמם, ולא בדרך כוחנית. הורים שמציבים גבולות בצורה נכונה מהווים מודל חיובי לילדיהם ומלמדים אותם לנהל את יחסיהם עם אחרים בצורה בריאה.

תפקיד נוסף זה לגרום לאווירה טובה בבית. בית עם גבולות ברורים הוא בית שנעים לגדול בו ובית שמרגיש בטוח.

איך מציבים גבולות במשפחה?

רגע לפני ה”פטנט” – חשוב להבין שעל מנת להציב גבולות בצורה יעילה צריך לגייס הרבה סמכות, נחישות והתמדה. אם אתם לא בטוחים שתעמדו בגבול או שאתם בעצם מרחמים על הילדים ולא רוצים “להקשות” או שאתם מפחדים מהתגובה של הילדים – אל תנסו להציב גבולות. תעבדו קודם על הקושי שלכם, דברו עם איש מקצוע או חברה טובה והכינו את עצמכם כראוי לתהליך.

הצבת גבול מורכבת משני חלקים: הודעה ופעולה. אנחנו מודיעים פעם אחת בלבד מה אנחנו דורשים או מתכוונים לעשות ולאחר מכן נוקטים פעולה.

דוגמאות:
במקום לנדנד לילדים שוב ושוב לזרוק את הבגדים המלוכלכים שלהם לסל הכביסה, אני מודיעה: “מהיום אני מכבסת רק בגדים שנמצאים בסל הכביסה”. מאותו רגע – אף מילה נוספת. ואני מתחילה לפעול כפי שהודעתי. כעבור יום, יומיים, שלושה הילדים יתחילו לחפש את החולצה האהובה עליהם, את הגרביים האהובות וכו’. בשלב זה חשוב להימנע מהרצאת ה”אמרתי לכם….” “זה מה שוקרה כש….”. אפשר להביע אמפתיה ל”מצוקה” של הילד, אפשר להיות נורא נחמדים אבל לא להציל אותו, לא לפתור לו את הבעיה (בוא אכבס לך מהר ואייבש לך את חולצת הספורט כדי שהמורה לא תכעס עליך).

זכרו: ילדים לא חייבים לסבול על מנת ללמוד אבל גם לא נורא אם יחוו קושי. לפעמים הדרך להתבגרות וללקיחת אחריות צריכה לעבור דרך קושי מסויים.

דוגמא נוספת: “מהיום אוכלים רק ליד שולחן האוכל. מי שקם מהכיסא מודיעה בזאת על סיום הארוחה שלו”. כאן ההורה צריך להתגבר על הרצון שלו שהילד יאכל. כאשר ילדים יודעים שהאכילה שלהם יותר חשובה להורה מאשר להם, הם משתמשים בזה. האחריות של ההורה היא לספק ולהגיש אוכל בריא ומאוזן ולהתאימו לטעמם של הילדים במידת ההיגיון. האחריות של הילדים היא לאכול אותו. אז אם, לאחר ההודעה, ילד קם ומתחיל להסתובב, עם או בלי אוכל ביד – ההורה מוריד את הצלחת שלו מהשולחן ובזה הסתיימה הארוחה של הילד.

זכרו: לעתים הצבת גבולות מהווה “הרעה בתנאים” אליהם הילדים מורגלים. מצב זה עלול לגרור מחאה קולנית במשך תקופה מסויימת. כאשר הילדים ידעו בוודאות שאתם לא מתכוונים להישבר ולחזור לתנאים הקודמים, הם יתרגלו ויקבלו בברכה את התנאים החדשים.

במסגרת עבודתי אני נתקלת לא פעם בהורים מודאגים שאומרים לי “הילדה לא אוכלת כלום”. בירור בסוגייה בדרך כלל מגלה מספר עובדות מעניינות:

• לילדה הספציפית הזו יש נטיה לעשות להוריה מאבקי כוח.
• ישנה התעסקות יתר סביב נושא האוכל בצורה של נדנוד, שידול, ניסיון שוחד וכד’, וההורים יותק מושקעים (מתעניינים) בארוחתה של הילדה מאשר הילדה עצמה.
• לעתים יש בבית הרבה ממתקים וחטיפים, למרות שההורים מתלוננים ש”היא אוכלת רק שטויות”, “אם לא חטיפים, היא לא תאכל כלום”, וכד’.

אז מה בעצם קורה פה? ישנם מספר תחומים בהם הורים לא יכולים לשלוט בילדיהם, לא משנה כמה הם מתאמצים. למשל: אוכל, שתיה, עשיית צרכים, ולימודים.

בתחומים אלו, אם הילד לא רוצה – זה לא יקרה, או שזה יקרה בתנאים שלו. לכן הפתרון הוא לא להמשיך ולחפש דרכים יצירתיות “לשכנע” אותו (פרסים, עונשים וכד’), ולהיכנס יותר ויותר עמוק למאבק הכוח.

הפתרון נמצא בדיוק בכיוון ההפוך: לזהות שיש כאן מאבק כוח, לצאת ממנו לחלוטין (חשוב שלא ישארו שאריות של שידולים), והודעה לילד שאתם סומכים עליו, מעבירים לו את האחריות ומעכשיו לא תבקשו או תעירו לו יותר בנושא. על התחומים האחרים נדבר במקומות אחרים, עכשיו נתמקד בנושא האוכל.

אז יחד עם ההחלטה הנחושה להפסיק לנדנד, מגיעה גם הצבת גבולות (או “תוצאות הגיוניות”) וזה נראה ונשמע כך: “בתי היקרה, ארוחת הערב מוגשת עכשיו, ואת מוזמנת לשבת איתנו”. מאותו רגע – אף מילה נוספת. המשפחה אוכלת, מדברת ונהנת מהזמן המשפחתי הזה. אם הילדה הסרבנית הצטרפה, מחייכים אליה ואומרים לה שאתם שמחים שהיא הצטרפה. אם לא – בתום הארוחה מפנים את השולחן, ובזה הסתיימה הארוחה. בשלב זה, גם אם היא מבקשת, לא מכינים לה צלחת או כל דבר אחר. מודיעים לה שהארוחה הסתיימה (אין צורך להוסיף “אם היית באה בזמן, לא היית עכשיו רעבה וכד'”). בשלב זה היא גם לא מקבלת חטיפים וממתקים. היא יכולה להישאר רעבה, או לקחת לעצמה קערת קורנפלייקס. חשוב שהפתרון לא יהיה כרוך בטירחה של אחד ההורים.

כמו במקרים אחרים, גם כאן יכול להיות שהילדה תסבול קצת לפני שתחליט לקחת אחריות. אבל היחסים בינכם לבין הילדה יהיו הרבה יותר בריאים ונעימים כאשר הם יהיו נקיים ממאבק הכוח.