ככה נראה הבוקר בהרבה בתים: אמא ו/או אבא עסוקים בלארגן את עצמם, להכין סנדוויצ’ים לילדים, להעיר שוב ושוב את מי שקשה לו להתעורר, להלביש את מי שזקוק לעזרה, לזרז את מי שחולם, ולפתור בעיות קרדינליות בזמן אמת (אמא, אני לא מוצאת את ספר החשבון שלי…, לא הכנתי שיעורים בתנ”ך, המורה תהרוג אותי…) וכד’. בבית כזה ההורה הוא הציר המרכזי שהכל עובר דרכו, כל הבעיות, כל המטלות כל האחריות! ובבית כזה לרוב כולם יוצאים מהבית ומגיעים למחוז חפצם כאשר הם עצבניים ועייפים.
החדשות הטובות הן שאפשר אחרת. אותו בית יכול להתנהל בצורה יעילה ונכונה מבחינה חינוכית, ולכן גם רגועה יותר. איך? המשיכו לקרוא.
כאשר אנו מאפשרים לילדים ללמוד מהתוצאות של התנהגותם, כאשר מעבירים את האחריות על העניינים שלהם לידיהם הבלעדיות, אנו גם מביעים אמון ביכולת שלהם לקחת אחריות, גם מאמנים אותם לחיים בוגרים וגם מורידים מעצמינו שירותים מיותרים.
להלן מספר דוגמאות שכיחות (כולן נוסו בהצלחה בביתי או בבתים אחרים):
- כאשר ילדים אחראים על סידור המערכת שלהם הם לומדים לבצע את המטלה בקפידה, וזאת לאחר שמספר פעמים שכחו בבית ספר או מחברת וקיבלו גערה מהמורה.
- כאשר אנו מסירים את האחריות שלנו מהכנת שיעורי הבית של הילדים, הם לומדים בהדרגה שכדאי להם לקחת את האחריות שהסרנו מעלינו, אחרת הם מתחילים להרגיש את התוצאות של אי הכנת שיעורים: הערה של המורה, צורך להשלים שיעורים, ואי הבנה לגבי הדיון בכיתה. כמובן שאנו יכולים להמשיך ולהתעניין במה שקורה בבית הספר, לשאול על שיעורים ומבחנים ולהציע עזרה, אבל האחריות נשארת אצל הילד.
- כאשר אנו קונים לילד שעון מעורר ומודיעים לו שממחר הוא אחראי על ההשקמה של עצמו, הוא לומד שאין ברירה אלא לקום בזמן ולהתארגן, אחרת הוא יאחר לבית הספר (וישא בתוצאות של איחורו) או יפספס את ההסעה לבית הספר. גם אם הילד “ינצל” את הסידור החדש וישאר בבית יום או יומיים, בסופו של דבר הוא יבין לבד שכדאי לו להגיע להסעה שלו בזמן אחרת הוא יצטרך להשלים המון שיעורים, ויפסיד את חיי החברה ממנה רוב הילדים נהנים.
- כאשר תולים עך המקרר טבלה ובה כל ילד יכול לרשום ערב קודם איזה סנדוויץ’ הוא מזמין למחרת, וכאשר ידוע מראש שמי שלא רושם מקבל את מה שההורה מחליט להכין, נכסכים כל הויכוחים והבכיות בקשר לסנדוויצ’ים.
כל כך הרבה קשיים בין הורים וילדים נובעים מהרצון שלנו, ההורים, למנוע עוגמת נפש מהילדים שלנו. אך בשם הרצון הזה אנו לוקחים עלינו תפקידים ומטלות שלא שייכות לנו, אלא לילדים. כאשר אנו מאפשרים להם להתנסות בעצמם, ללא התערבות שלנו, בתוצאות התנהגותם, אנו נותנים להם את המתנה הגדולה והחשובה ביותר שנוכל; את ההזדמנות לגדול!
קרא עוד
אחד הכלים היעילים ביותר בהורות הוא כלי “התוצאות”, המתחלק לשני סוגים: תוצאות טבעיות ותוצאות הגיוניות. ככלל תוצאות טבעיות והגיוניות הן התשובה השפויה לעונשים, איומים, נדנודים (של ההורים), ל”אמרתי לך אלף פעם….”, וכד’.
רוב ההורים המשתמשים בעונשים ואיומים יודעים ומודים שהעונשים והאיומים לא באמת עוזרים. גם אם הם, במקרה ה”טוב”, עוזרים להשתלט על המצב באופן מיידי, לטווח הבינוני והרחוק הם רק מטפחים ילדים כועסים שעושים מאבקי כוח, ורק מעכירים את מערכת היחסים בין ההורים לילדים. ילד לא באמת יושב בעונש וחושב לעצמו “כדאי לי להיות ילד טוב”, יותר סביר שהוא חושב לעצמו “איזה אמא/אבא מעצבנים (או מילה יותר חריפה), אני כבר אראה להם” או “בפעם הבאה לא יתפסו אותי”.
עונשים רק מלמדים ילדים להיות כוחניים ולא לשתף פעולה. הם גם מראים לילדים עד כמה אנחנו, ההורים, חסרי אונים.
אז מה עושים במקום להעניש, לאיים ולניות תקליט שבור?
תוצאות טבעיות: כשמן כן הן, תוצאות טבעיות של מעשיו, התנהגותו ובחירותיו של הילד, מבלי שאנו נתערב כלל. למשל, אם הילד שוכח באופן קבוע את הסנדוויץ’ שלו בבית, ואנו לא רצים אחריו ומביאים לו את האוכל לבית הספר, מה שיקרה זה שהוא יצטרך למצוא פתרון לרעב שלו בבית הספר ויצטרך לגייס את היכולת שלו לזכור לקחת את הסנדוויץ בבוקר.
תוצאות טבעיות הן הדרך היעילה והמהירה ביותר ללמוד שיעור ישירות מהחיים אבל הן עובדות בתנאי שאנחנו לא מתערבים, לא מטיפים מוסר ולא אומרים “אתה רואה, זה מה שקורה כשאתה….”, או “אמרתי לך….. בפעם הבאה….”
תוצאות הגיוניות: הן התחליף המעשי לדיבורים, והן מבוססות על העקרון שמה שאנחנו עושים משפיע הרבה יותר מאשר מה שאנחנו אומרים. וכך זה עובד: בכל פעם שאתם תופסים את עצמכם אומרים משהו יותר מפעם אחת, סימן שצריך להפסיק לדבר ולעבור למעשים. תעצרו שניה ותשאלו את עצמכם, מה אני יכול/ה לעשות עכשיו במקום לנדנדר/לאיים/לצעוק/להעניש? למשל, אם נמאס לך לאסוף את הבגדים המלוכלכים של הילדים מהריצפה תודיעי להם שמהיום את מכבסת רק בגדים שנמצאים בסל כביסה. לא יעבור הרבה זמן עד שהילדים יזדקקו או יתגעגעו לבגד זה או אחר כשהוא נקי ומקופך בארון.
דוגמה נוספת: אם נמאס לך להתחנן שיבואו לאכול ארוחת ערב, תודיעי להם: “ארוחת הערב מוגשת בשעה שבע. לאחר מכן אני לא מגישה אוכל”. עם סיום הארוחה, גם אם את אוכלת לבד באותו יום, את מפנה את השולחן ומחזירה את האוכל למקרר, ללא מילה נוספת! התוצאה ההגיונית תהיה שמי שלא טרח להצטרף לארוחת הערב ילך לישון רעב, או (תלוי בגיל הילדים) יצטרך להכין לעצמו ארוחת ערב ולנקות אחרי עצמו את המטבח.
בשני המקרים חשוב ביותר לא לתפוס עמדה מחנכת / מטיפה / שמחה לעיד וכד’, אלא להיפך, אפשר ורצוי אפילו להיות אמפתיים כלפי רגשות הילד, גם אם הוא כועס עליכם. כך למשל, אם הילד ששכח את הסנדוויצ’ים בבית מספר שהיה רעב, אפשר להגיד “באמת לא נעים להיות רעבים בבית ספר ולבקש ביסים מחברים. אני גם לא אוהבת להיתקע בלי אוכל, כי כשאני רעבה אני עצבנית”. כאן חשובים מאד גם טון הדיבור והבעות הפנים, או הקולות שאנו משמיעים. אפשר להביע אמפתיה על ידי מבט מזדהה, גם בלי לומר מילה.
אם נזכור שהמטרה היא שילדים ילמדו מהתוצאות של התנהגותם, ולא שיסבלו, ואם נזכור שהמטרה היא שהם יקחו אחריות על מעשיהם, יהיה לנו קל יותר להפעיל את טכניקת התוצאות הטבעיות וההגיוניות.
קרא עוד
