קודם כל….

אחד הכלים היעילים ביותר בהורות הוא כלי “התוצאות”, המתחלק לשני סוגים: תוצאות טבעיות ותוצאות הגיוניות. ככלל תוצאות טבעיות והגיוניות הן התשובה השפויה לעונשים, איומים, נדנודים (של ההורים), ל”אמרתי לך אלף פעם….”, וכד’.

רוב ההורים המשתמשים בעונשים ואיומים יודעים ומודים שהעונשים והאיומים לא באמת עוזרים. גם אם הם, במקרה ה”טוב”, עוזרים להשתלט על המצב באופן מיידי, לטווח הבינוני והרחוק הם רק מטפחים ילדים כועסים שעושים מאבקי כוח, ורק מעכירים את מערכת היחסים בין ההורים לילדים. ילד לא באמת יושב בעונש וחושב לעצמו “כדאי לי להיות ילד טוב”, יותר סביר שהוא חושב לעצמו “איזה אמא/אבא מעצבנים (או מילה יותר חריפה), אני כבר אראה להם” או “בפעם הבאה לא יתפסו אותי”.

עונשים רק מלמדים ילדים להיות כוחניים ולא לשתף פעולה. הם גם מראים לילדים עד כמה אנחנו, ההורים, חסרי אונים.

אז מה עושים במקום להעניש, לאיים ולניות תקליט שבור?

תוצאות טבעיות: כשמן כן הן, תוצאות טבעיות של מעשיו, התנהגותו ובחירותיו של הילד, מבלי שאנו נתערב כלל. למשל, אם הילד שוכח באופן קבוע את הסנדוויץ’ שלו בבית, ואנו לא רצים אחריו ומביאים לו את האוכל לבית הספר, מה שיקרה זה שהוא יצטרך למצוא פתרון לרעב שלו בבית הספר ויצטרך לגייס את היכולת שלו לזכור לקחת את הסנדוויץ בבוקר.

תוצאות טבעיות הן הדרך היעילה והמהירה ביותר ללמוד שיעור ישירות מהחיים אבל הן עובדות בתנאי שאנחנו לא מתערבים, לא מטיפים מוסר ולא אומרים “אתה רואה, זה מה שקורה כשאתה….”, או “אמרתי לך….. בפעם הבאה….”

תוצאות הגיוניות: הן התחליף המעשי לדיבורים, והן מבוססות על העקרון שמה שאנחנו עושים משפיע הרבה יותר מאשר מה שאנחנו אומרים. וכך זה עובד: בכל פעם שאתם תופסים את עצמכם אומרים משהו יותר מפעם אחת, סימן שצריך להפסיק לדבר ולעבור למעשים. תעצרו שניה ותשאלו את עצמכם, מה אני יכול/ה לעשות עכשיו במקום לנדנדר/לאיים/לצעוק/להעניש? למשל, אם נמאס לך לאסוף את הבגדים המלוכלכים של הילדים מהריצפה תודיעי להם שמהיום את מכבסת רק בגדים שנמצאים בסל כביסה. לא יעבור הרבה זמן עד שהילדים יזדקקו או יתגעגעו לבגד זה או אחר כשהוא נקי ומקופך בארון.

דוגמה נוספת: אם נמאס לך להתחנן שיבואו לאכול ארוחת ערב, תודיעי להם: “ארוחת הערב מוגשת בשעה שבע. לאחר מכן אני לא מגישה אוכל”. עם סיום הארוחה, גם אם את אוכלת לבד באותו יום, את מפנה את השולחן ומחזירה את האוכל למקרר, ללא מילה נוספת! התוצאה ההגיונית תהיה שמי שלא טרח להצטרף לארוחת הערב ילך לישון רעב, או (תלוי בגיל הילדים) יצטרך להכין לעצמו ארוחת ערב ולנקות אחרי עצמו את המטבח.

בשני המקרים חשוב ביותר לא לתפוס עמדה מחנכת / מטיפה / שמחה לעיד וכד’, אלא להיפך, אפשר ורצוי אפילו להיות אמפתיים כלפי רגשות הילד, גם אם הוא כועס עליכם. כך למשל, אם הילד ששכח את הסנדוויצ’ים בבית מספר שהיה רעב, אפשר להגיד “באמת לא נעים להיות רעבים בבית ספר ולבקש ביסים מחברים. אני גם לא אוהבת להיתקע בלי אוכל, כי כשאני רעבה אני עצבנית”. כאן חשובים מאד גם טון הדיבור והבעות הפנים, או הקולות שאנו משמיעים. אפשר להביע אמפתיה על ידי מבט מזדהה, גם בלי לומר מילה.

אם נזכור שהמטרה היא שילדים ילמדו מהתוצאות של התנהגותם, ולא שיסבלו, ואם נזכור שהמטרה היא שהם יקחו אחריות על מעשיהם, יהיה לנו קל יותר להפעיל את טכניקת התוצאות הטבעיות וההגיוניות.

כולנו יודעים שחשוב לקבוע שיגרת השכבה קבועה, אבל בפועל, עבור הרבה הורים, שעת ההשכבה בערב היא הסיוט של היום, מלווה באינסוף מאבקי כוח, שידולים ותחנונים. כולם כבר עייפים מהלחץ המצטבר של כל היום. כל דבר שמנסים לא עוזר.

אצל הרבה משפחות בהן אי מבקרת שיגרת ההשכבה נראית כך: האמא (או האבא) אומרים לילד “הגיע זמן להתארגן לשינה. בוא נלך לאמבטיה”. הילד אומר “לא רוצה”, אם במילים ואם במעשים, והמאבק מתחיל. בסופו של דבר אמא מפשיטה אותו בכוח ומכניסה אותו לאמבטיה תוך כדי מחאה נמרצת פחות או יותר. לבישת הפיז’מה והכניסה למיטה נראים פחות או יותר אותו דבר כאשר הילד עושה כמיטב יכולתו למשוך את הזמן ולשחק.

במקרים “הקשים” יותר שנתקלתי בהם הילד הולך לישון רק אם אחד ההורים שוכב איתו במיטתו, או רק במיטת ההורים. הירדמותו של הילד יכולה לקחת שעה או שעתיים ועד אז ההורה התורן כבר נרדם, והלך הערב עם בן/בת הזוג.

במקרים הקלים יותר ההורים משכיבים את הילד במיטתו אבל ההתעסקות איתו נמשכת שעות רבות כאשר הילד קורא להורים, או יוצא מהחדר, מבקש מים, פיפי, להגיד רק עוד משהו קטן, כואב לו בשערות, מפחיד לו בחושך, ועוד אינסוף המצאות….

כך או כך ההורים ו/או הילד מסיימים את היום מתוסכלים ומותשים. אז אם המתואר לעיל, או איזו וריאציה של התיאור, נשמע לכם מוכר, תמשיכו לקרוא, כי יש אפשרות לעשות זאת אחרת. הילד שלכם אכן יחיד ומיוחד אבל את בעיות שעת ההשכבה הוא לא המציא.

אז מה עושים?

ראשית, בואו נסתכל לרגע על סצנת שעת ההשכבה מנקודת מבטו של הילד. דמיינו לעצמכם שאתם קוראים ספר טוב או משחקים במחשב ופתאום בן/בת הזוג שלכם אומרים לכם “הגיע זמן ללכת לישון”. אתם אומרים “לא, אני עוד לא מוכן/ה” אבל מושכים/מובילים אתכם בכוח לחדר האמבטיה, מפשיטים אתכם ומקלחים אתכם. סביר להניח שבשלב זה אתם כועסים, מרגישים שלא מכבדים אתכם וששולטים בכם. בשלב זה של הקריאה אתם אולי מרימים גבה וחושבים “אבל, אני מבוגר והוא ילד, וזה לא אותו דבר”. נכון, אתם מבוגרים, אבל גם הילד בן השנתיים נמצא בשלב התפתחותי חשוב שבו הוא מחפש דרכים להרגיש עצמאות, לקבל אפשרויות בחירה והתייחסות של כבוד.

לעתים קרובות – השינה היא בכלל לא העניין. הילד עייף ומת לישון, אבל כשאומרים לו מה לעשות הוא מרגיש נשלט. גם אנחנו המבוגרים, כאשר אומרים לנו מה לעשות אנחנו מרגישים נשלטים ומחפשים דרך לשלוט במה שקורה לנו.

שעת ההשכבה יכולה להיות זמן מיוחד בין ההורה לילד. באופן טבעי, הילד מחפש קירבה וקשר עם ההורה, ובמיוחד לפני שהוא נפרד והולך לישון. ההורה, מצד שני העמיס על עצמו יותר מידי במהלך היום, והוא רוצה כבר להשכיב את הילד ולהירגע בשקט בסלון. הילד קולט זאת, ומתחיל להרגיש שמנסים להיפטר ממנו. הבקשות הבלתי סבירות של כוס מים, לעשות פיפי, עוד סיפור, וכן הלאה, בסך הכל מבטאות רצון בקרבה.

אז מה הילד בעצם רוצה?

• להצהיר את עצמאותו או תחושת ה”אני” שלו.
• להרגיש קרוב ומחובר להוריו.
• להרגיש שיש לו שליטה לגבי מה שקורה איתו.
• –          להרגיש שמכבדים אותו ומקשיבים לו.

איך אתם ההורים יכולים לתת לילד את מה שהוא צריך ועדיין להשכיב אותו לישון בשעה סבירה ובצורה נעימה. להלן הוראות ההפעלה של שעת השכבה נעימה:

1. כבד את הצרכים של עצמך. דאג לעצמך במהלך היום כך שלא תגיע מותש לשעת ההשכבה של הילד שלך. קבע את שעת ההשכבה כך שיישאר לך זמן איכות עם עצמך או עם בן/בת הזוג שלך אחרי שהילד הולך לישון.
2. אם אפשר, רצוי ששני ההורים ישתתפו בטקס ההשכבה. כך יש סיכוי שיהיה יותר מהנה ופחות מעייף.
3. התחל את טקס ההשכבה מספיק זמן מראש, 45 דקות או שעה לפני השעה שבו עליו ללכת לישון, כך שהטקס יתקיים בנחת וברוגע ולא בלחץ. דאג שארוחת הערב תהיה חלק מהטקס כדי למנוע דרישות לאוכל ושתיה לאחר זמן ההשכבה. זמן טקס ההשכבה צריך להיות זמן מרגיע, לכן הימנע מפעילויות ממריצות כמו דגדוגים או התגוששויות.
4. כבד את תחושת הזמן של הילד, אמור לו שמתחילים את טקס ההשכבה בעוד 10 דקות, כדי לאפשר לו לסיים בנחת את מה שהוא עושה כרגע (משחק, צפייה בטלוויזיה, וכד’).
5. תן אפשרויות בחירה במקום פקודות, זה ייתן לו תחושה שיש לו יותר שליטה על מה שקורה לו. למשל: “אתה רוצה שאבא יעזור לך עם המקלחת, או אני?”, או “אתה רוצה לישון עם הדובי או עם החתלתול?”
6. צור טקס שינה בעזרת הילד ובעצתו. למשל: טקס השינה יכול לכלול סיפור, שיר ערש, התכרבלות במיטה למשך מספר דקות, שיחה קצרה לסיכום היום, תפילה, חיבוק ושתי נשיקות, ויציאה מהחדר בעודך שר שיר קבוע. גם  אם ישנם אלמנטים משתנים, לפי בחירת הילד (סיפור שונה, בובה שונה לקחת למיטה), חשוב שתהיה תחושה של קביעות, או סדר קבוע של דברים, אותו שיר, אותה תפילה וכד’. על מנת לצקת תחושה של בטחון.
7. חשוב ביותר ליצור קירבה בסיום היום. ניתן לעשות זאת במגוון של דרכים, למשל:

• שיחה של “זוכר כש….”. “זוכר שהלכנו לטייל וראינו חתול לבן וחתול שחור משחקים?” או “אני זוכר כשנולדת והיית ממש קטן ואהבת שמלטפים לך את הבטן”.
• תגידו דברים שאתם אוהבים אצל השני: “מה שאני אוהב בך זה איך שאתה רוקד לקצב המוסיקה וגורם לי לרצות לרקוד גם”.
• עודד את הילד לשתף אותך עם שאלות כגון: “מה הדבר הכי כיפי שקרה לך היום?” או “מה הדבר הכי מצחיק שקרה לך היום?” או “מהו דבר אחד שהיית רוצה שאדע לגבי היום שלך?”. יש ילדים שמדברים יותר בקלות בחשיכה. נסה לברר מה הכי מעודד את הילד שלך לשפר את התקשורת שלו איתך.

לאחר שסיימתם את טקס השינה, צא מחדרו של הילד. תסביר לו פעם אחת בתחילת הסידור החדש “אם תצא מהחדר מסיבה כלשהי, מלבד מקרה חירום, אני אכוון אותך באהבה בחזרה לחדר, אני לא אדבר איתך לאחר שנגיד לילה טוב.”

חשוב לא לדבר עם הילד לאחר סיום טקס ההשכבה, על מנת להימנע ממאבק מילולי. ייתכן ותצטרך להוביל את הילד לחדר מספר פעמים, במיוחד בהתחלה מכיוון שילדים נוטים לבחון את ההורים, אבל תוך מספר ימים שעת ההשכבה וטקס השינה יהיו יותר ויותר נעימים גם עבורך וגם עבור ילדך.

ניתן ליצור שעת השכבה אוהבת, קרובה, כייפית, ומתקשרת. אם תשתף את ילדך במהלך קבלת החלטות ותבלה את הזמן במיוחד הזה איתו, הוא ירגיש מוערך, מכובד ואהוב ולא יהיה לו צורך להשיג את הצרכים הבסיסיים האלו בכוח.

כשיש סדר ושיגרה, נוצרת בילד תחושה של בטחון כי הוא לומד שהוא יכול לסמוך על כך שאירועים מסוימים תמיד יתקיימו.

וטיפ אחרון חביב: היו נחושים אך רגועים, והיו עקביים ובטוחים בדרך החדשה. אם הילד שלכם התרגל למשהו אחר, כבדו את הקושי שלו להסתגל למשהו חדש, אך הזכירו לעצמכם שזה לטובתו והאמינו ביכולתו להתרגל לשינוי.